שנה. שנה שלמה. שנה שבה ילדנו, התחתנו, טיילנו, שיחקנו, נפגשנו, למדנו, צחקנו, בכינו, שמחנו, התפללנו. וממש ממש ממש התגעגענו. התגעגענו לשיחות. לארוחות. להפעלות. למפגשים. לטלפונים. לצעקות. לסיפורים. למשחקים. לויכוחים. להצעות. לניגו'זים. לפרגונים. להקשבה. למחשבה. לדאגה. לאכפתיות. לרצון. אפילו ללא גלוטן התגעגענו. התגעגענו לאחות שלנו. האחות שהזהירה אותי לגבי חוב לביטוח לאומי וצדקה האחות שקפצתי אליה כשהיה לי חסר שוקולד באמצע העוגה האחות שהיתה מגיעה בימי שישי לאבאמא והקול שלה היה מעיר

שלומית אהובתי את בטח כל כך לא אוהבת את המעמד הזה. אף פעם לא חיפש את אור הזרקורים. מה שעניין אותך זה המעשים, אהבת להיות מאחורי הקלעים ולהניע דברים. אני מצטער שלא אמרתי לך כמה אני מעריך אותך על זה.  כל האנשים האלו פה כי נגעת בם, בשקט שלך, היושרה שלך, במצוינות שלך, במקצוענות שלך. כל מקום שעברת בו, באולפנה, בשירות לאומי, בלימודים ובעבוד, היית נקודת אור שהועילה לכל הסביבה.  מתחילת הקשר שלנו תמיד שאפת להעמיק את הקשר, לשוחח, לצאת לדייטים, ללמוד איך להיות בת זוג טובה יותר. אני לא תמי

"ובחרת בחיים" שנה וחודשיים של מלחמה חצי שנה של אבדות קרובות: אלון, יהונתן דויטש הפציעה של אסף בן דפנה- התפילות, המון תפילות לרפואתו למאור עיניים, למשמע אוזניים ולפעילות הידיים איתי היקר והאהוב- הגעגועים והאובדן העצום.   עברי "ובחרת בחיים" ואז יום רביעי 21:36 הודעה מחרות פותחים קריאת תהילים משותפת הלב שלנו פועם בעוצמה, אין נשימה, אין מילה תפילה 00:06 כותבת לאיתן "אני מבינה" כבר לא פשוט לבחור בחיים, קשה, קשה, קשה איך? איך "ובחרת בחיים"? נעלמו חיים שלמים, יקרים ואהובים בבת אחת

אני נזכרת בלידה שלי אותך לפני 33 שנים הייתי כל כך צעירה, הלידה היתה קצת ארוכה והרבה כואבת ואת- עשית אותי אמא. ולימדת אותי איך להיות אמא איזה פלא זה  ולאחר שנים- לא רבות בלידה אחרת, קצת ארוכה והרבה כואבת עשית אותי סבתא ולימדת אותי- איך להיות סבתא. כולי תודה על השנים היפות שלנו יחד עשיתי טעויות- ועליהן אני מבקשת סליחה חלקנו יחד חיים טובים יפים ומרגשים. שום דבר לא הכין אותי, אותנו ללידה הזאת שכל כך חיכינו לה והתרגשנו הילדים לא הפסיקו לדבר על התינוקת ומתי אמא תחזור מהבית חולים את

שלומית גיסתי הקטנה. איך מספידים אותך?  הרי רק השבוע ניהלת דיון שלם בקבוצה המשפחתית על מתנות חנוכה לילדים. איך מספידים אותך אחרי שכל השבוע רק חיכינו לשמוע בשורות טובות? שלומית, אמנם את צעירה ממני בכמה שנים אבל תמיד היית חברה. פער הגילאים מעולם לא היה מחסום. בכל מפגש משפחתי תמיד ישבנו יחד לפטפט. תמיד ניהלנו דיונים חינוכיים, ערכיים, פילוסופיים או דיונים תיאורטיים שבאים רק מעולם המחשבות שלך.  פעם בכמה זמן היית מעלה בקבוצה המשפחתית איזו שאלה שהייתה גוררת דיון שלהם שמישהו מבחוץ היה

תמיד יורדים עלי שאחד העיסוקים שלי זה ללכת להלוויות וניחום אבלים  פטירה...  מרגישה שהמושג הזה קיבל מימד שמעולם חשתי אותו...   רציתי לכפור במושג ולהגיד לא. לא זה טעות היא לגמרי חיה וקיימת הרי הרגע....  התכתבנו...  הרגע התייעצתי איתך לגבי הספרי  הרגע התלבטתי אם להצטרף אלייך לעיר דוד עם כל הילדים הרגע קבלתי ציון לשבח ממך על רעיון מבריק למתנה לחנוכה.  הרגע התעניינת איך לחיות עם רעדים של מלחמה הרגע ביקשת את הכתובת בכדי לשלוח פינוקים לילדים הרגע רצית לדעת אם התאריך של מסיבת חנוכה סג

שלומית, כבר שבוע שאת לא פה. אני רוצה לספר לך קצת איך עבר עלינו השבוע. ישבנו שבעה. עלייך. הזוי, אה? כל הבית מלא תמונות שלך. כולם מספרים עלייך סיפורים. זכרונות. אם היית יודעת כמה אנשים הגיעו. חברות שלך. שפתחו לנו צוהר למי שהיית. לחלקים בך שלא מספיק הכרנו. האכפתיות שלך. המקוריות. היכולת שלך להיות דבק. לחבר. וכמה שאת טובה בלחבר בין אנשים. היה חשוב לך שגם במשפחה נהיה מחוברים. מקווה שראית אותנו השבוע. חיברת אותנו הכי חזק שאפשר. אבל את חסרה. הישיבות המשפחתיות עד אמצע הלילה כל יום, מ

בשבוע האחרון נזכרתי בסיפורים על אמא שלי, אני רוצה לשתף אתכם כדי שתכירו אותה קצת יותר... אמא שלי הייתה אמא משקיענית-  בתחפושות של פורים היא תמיד שאלה בחודש כסליו-טבת למה אנחנו רוצים להתחפש בפורים? ואז, לפי התשובות שלנו היא הייתה מכינה את התחפושות. היא העדיפה להכין את התחפושות ולא לקנות אותם והיה לה חשוב שנאהב ונהיה מרוצים מהתחפושות שלנו.  לאמא היה אוכל ממש טעים, אני אתגעגע לתפוחי האדמה הקטנים הטעימים ולמרק עוף שהיה בערב שבת והוא ממש ממש טעים! לאמא היה חשוב שנדע לעזור בבית ולא

אני רוצה לספר על אמא. אמא הייתה עושה איתי כל מיני דברים. למשל, אמא פעם אחת הכינה לנו פנקייקים, עם עדשי שוקולד והיא אהבה לפנק אותנו בכל מיני דברים.  היא דאגה בזמן האחרון שתמיד תהיה בבית שעועית, כדי שהיא תוכל להכין לי כי היא ידעה שזה מאכל שאני מאוד אוהבת. אני כל כך אוהבת שאמא מכינה אוכל טעים ובמיוחד הכי אהוב עלי זה המרק עוף של שבת. תמיד הייתי מבקשת עוד מנה כי זה טעים. אמא הייתה מאוד מקורית במשלוחי מנות, וכל שנה חשבת על רעיון אחר ועזרה לנו להכין ולחשוב על תחפושות. אני זוכרת ששנה

שלומית, זה רגע בלתי נתפס. ההלם עדיין גדול. הצער כבד וסמיך. ובתוך זה, מרגישה שהשבוע האחרון חשף אותי לשביל של נקודות אור.  שלומית אהובה, זכיתי להיות בת דודתך הגדולה, את בעצם הבת דוד הכי קרובה אלי בגיל. הבאה בתור בשבט גודמן, אחרי ואחרי מוטי. אנחנו חולקות שבוע יום הולדת. את בג' בסיון ואני בי'. בילדות חלקנו אינספור רגעים משפחתיים משותפים בשבתות, חגים וחופשים. בבגרות נפגשנו פחות וחלקנו פחות ובכל זאת אני מנסה לשרטט לי רגעים של קשר ורוצה לשתף בשלוש תמונות ושלוש תכונות שאני בוחרת לקחת

היי, לצערי אני לא יכולה להגיע היום, אבל אם יתאים אפשר לשתף משהו קצר ממני- מיום רביעי בלילה, כשאמא סיפרה לי ששלומית נפטרה, ניסיתי להיזכר בסיפורים, מפגשים, שיחות וזכרונות שלי עם שלומית. כל מה שעלה לי לראש זה שלומית צוחקת צחוק ענק ומתגלגל. הסיבה לא חשובה, ההקשר לא זכור לי, ויכול להיות מאוד שגם תוכן הדברים לא היה כלכך מצחיק, אבל כששלומית התלהבה ממשהו, זה היה מכל הלב. היא יכלה לספר עליו בהתרגשות שיא, לצחוק צחוק שכל הבית שומע, לשמוח ולהתרגש באמת. בהמשך כשהגעתי לשבעה ושמעתי סיפורים

הספד לאחייניתי שלומית בת משה מנחם ועידית פנינה, לבית ברמן (גודמן) אחת מתוך שבעת אלפים ושמונה מאות. זוהי הסטטיסטיקה של מוות בלידה במדינת ישראל. אני חושב על קהל של 7800 איש. זה המון. לאחד מתוך האלפים האלה, רק לאחד מהם, יקרה משהו מיוחד, נדיר, מטלטל ומשנה חיים. ואז אני חושב על שלומית. אישה אחת, עולם ומלואו. שלומית היא האחת והיחידה מתוך 7800 נשים, שנתבקשה לבית עולמה דווקא כשהביאה חיים לעולמנו. כזו היתה בחייה, כזו היתה במותה. אחת ויחידה, שגם אם תמלא אולם באלפי אנשים - לא תמצא כמוה.