חורים בגרביים זה סיפור על גרביים, על חורים                       על אמא שלומית וטובי הילד. טובי אהב באופן מיוחד את חצר הגן את השמש האדמה הבוץ החול והמים ובכל יום מחדש חלץ נעליים ובנה עולמות מרתקים                                            עם גרביים על הרגליים. בכל יום נוצרו בגרביים חורים חדשים לעיתים קטנים ולפעמים גם גדולים עד שאמא שלומית אמרה די !!! יש לנו מלא חורים ואין יותר גרביים, בבקשה לתת לטובי לבנות עולמות עם רגליים יחפות. אמא שלומית                                   

כ"ז חשוון תשפ"ו במסכת מועד קטן נאמר " אין מערבין שמחה בשמחה" ואני לא מצאתי שאין מערבין עצב בעצב. השבוע קמתי משבעת ימי האבל על אחותי שוש ז"ל. כשהשיר שמתנגן בי עוד לפני הידיעה על מותה ובמהלך כל הימים הוא " מה שלומך אחות...." ואני מבעוד מועד תכננתי להיום לדרוש בשלמותה של שלומית. היום הלב מציין יחד אתכם משפחת גודמן היקרה, שנה ללכתה של שלומית שלכם וזכיתי וזכינו בחלקים טובים שתהיה שם שלי ושלנו. כששאלו בשאלון מה הקרבה אל שלומית ? השבתי "קיר גבס" שהפריד בינינו לבין גודמן והיה עדות חי

שנה. שנה שלמה. שנה שבה ילדנו, התחתנו, טיילנו, שיחקנו, נפגשנו, למדנו, צחקנו, בכינו, שמחנו, התפללנו. וממש ממש ממש התגעגענו. התגעגענו לשיחות. לארוחות. להפעלות. למפגשים. לטלפונים. לצעקות. לסיפורים. למשחקים. לויכוחים. להצעות. לניגו'זים. לפרגונים. להקשבה. למחשבה. לדאגה. לאכפתיות. לרצון. אפילו ללא גלוטן התגעגענו. התגעגענו לאחות שלנו. האחות שהזהירה אותי לגבי חוב לביטוח לאומי וצדקה האחות שקפצתי אליה כשהיה לי חסר שוקולד באמצע העוגה האחות שהיתה מגיעה בימי שישי לאבאמא והקול שלה היה מעיר

שלומית, איך מסכמים שנה שמלאה רגעים של געגוע? של זיכרונות שצצים דווקא בסיטואציות הכי יומיומיות ופשוטות? הדברים שהיית שזורה בהם בצורה חזקה זה חיי היומיום, לשבת עם הילדים בגן שעשועים, להפגש כשמביאים את הקטנים מהמעון והגנים, להתכתב בקבוצות הוואטצאפ, בשיח בין החברות, ביציאות משותפות ועוד. את שתמיד דאגת לארגן לנו ערבים של ביחד, כיף ואוורור ודאגת להכל - החל מכתיבת ההזמנה לערב בצורה כזאת שלא ניתן יהיה לשכוח או לסרב אליה (כי תמיד דאגת להדגיש שמגיע לנו להנות!) ועד ליצירת התוכן והכיבוד.

חכמינו קבעו ש״אין אישה מתה אלא לבעלה״, רצונם לומר: מוות של אישה יוצר אדוות רבות, אך עבור האיש האלמן, האבל הוא לא רק על קרובת משפחה שמתה, אלא חלק ממנו- עצם מעצמותיו ובשר מבשרו נקרע ממנו. על חז״לינו אני לא אחלוק, אך אבקש להרחיב את מעגל ה״אלא״: כשיולדת מתה- היא מתה גם לצוות המטפלים. משהו עמוק בנבכי נפש הצוות הרפואי נקרע ומיטלטל. ביום רביעי נפטרה לי יולדת. הייתי איתה מהרגע שבו החלה לקרוס ועד שמאמצי ההחייאה האחרונים כשלו- עד שאמרתי באוזניה וידוי וכיסיתי את עיניה הטובות. יום חמישי

שלומית אהובתי את בטח כל כך לא אוהבת את המעמד הזה. אף פעם לא חיפש את אור הזרקורים. מה שעניין אותך זה המעשים, אהבת להיות מאחורי הקלעים ולהניע דברים. אני מצטער שלא אמרתי לך כמה אני מעריך אותך על זה.  כל האנשים האלו פה כי נגעת בם, בשקט שלך, היושרה שלך, במצוינות שלך, במקצוענות שלך. כל מקום שעברת בו, באולפנה, בשירות לאומי, בלימודים ובעבוד, היית נקודת אור שהועילה לכל הסביבה.  מתחילת הקשר שלנו תמיד שאפת להעמיק את הקשר, לשוחח, לצאת לדייטים, ללמוד איך להיות בת זוג טובה יותר. אני לא תמי

"ובחרת בחיים" שנה וחודשיים של מלחמה חצי שנה של אבדות קרובות: אלון, יהונתן דויטש הפציעה של אסף בן דפנה- התפילות, המון תפילות לרפואתו למאור עיניים, למשמע אוזניים ולפעילות הידיים איתי היקר והאהוב- הגעגועים והאובדן העצום.   עברי "ובחרת בחיים" ואז יום רביעי 21:36 הודעה מחרות פותחים קריאת תהילים משותפת הלב שלנו פועם בעוצמה, אין נשימה, אין מילה תפילה 00:06 כותבת לאיתן "אני מבינה" כבר לא פשוט לבחור בחיים, קשה, קשה, קשה איך? איך "ובחרת בחיים"? נעלמו חיים שלמים, יקרים ואהובים בבת אחת

אני נזכרת בלידה שלי אותך לפני 33 שנים הייתי כל כך צעירה, הלידה היתה קצת ארוכה והרבה כואבת ואת- עשית אותי אמא. ולימדת אותי איך להיות אמא איזה פלא זה  ולאחר שנים- לא רבות בלידה אחרת, קצת ארוכה והרבה כואבת עשית אותי סבתא ולימדת אותי- איך להיות סבתא. כולי תודה על השנים היפות שלנו יחד עשיתי טעויות- ועליהן אני מבקשת סליחה חלקנו יחד חיים טובים יפים ומרגשים. שום דבר לא הכין אותי, אותנו ללידה הזאת שכל כך חיכינו לה והתרגשנו הילדים לא הפסיקו לדבר על התינוקת ומתי אמא תחזור מהבית חולים את

שלומית גיסתי הקטנה. איך מספידים אותך?  הרי רק השבוע ניהלת דיון שלם בקבוצה המשפחתית על מתנות חנוכה לילדים. איך מספידים אותך אחרי שכל השבוע רק חיכינו לשמוע בשורות טובות? שלומית, אמנם את צעירה ממני בכמה שנים אבל תמיד היית חברה. פער הגילאים מעולם לא היה מחסום. בכל מפגש משפחתי תמיד ישבנו יחד לפטפט. תמיד ניהלנו דיונים חינוכיים, ערכיים, פילוסופיים או דיונים תיאורטיים שבאים רק מעולם המחשבות שלך.  פעם בכמה זמן היית מעלה בקבוצה המשפחתית איזו שאלה שהייתה גוררת דיון שלהם שמישהו מבחוץ היה

שלומית אהובה, איך נפרדים כשהכל כ"כ באמצע? כשאני רק חשבתי ותכננתי איזה בלונים אני שולחת לך, ואיך לפנק אותך.. את שתמיד מצאת איך להכניס את ההומור והבדיחות השחורות בשביל להקליל את האווירה, איך זה שעכשיו את שוכבת כאן??  את תמיד הפקת עבורנו את ערבי הזוגות, את הערב שם קוד הקבוע בסוכות עם קנקן התה והעוגיות המפנקות. את הקופסאות בריחה בטו' בשבט לצד מגשי הפירות ובכלל את כל הצ'ופרים בימי השגרה בשביל להרים לנו על זה ששרדנו חצי חופש גדול, או סתם כי אפית הרבה עוגיות ונשאר לך מיותר אז פתאום

תמיד יורדים עלי שאחד העיסוקים שלי זה ללכת להלוויות וניחום אבלים  פטירה...  מרגישה שהמושג הזה קיבל מימד שמעולם חשתי אותו...   רציתי לכפור במושג ולהגיד לא. לא זה טעות היא לגמרי חיה וקיימת הרי הרגע....  התכתבנו...  הרגע התייעצתי איתך לגבי הספרי  הרגע התלבטתי אם להצטרף אלייך לעיר דוד עם כל הילדים הרגע קבלתי ציון לשבח ממך על רעיון מבריק למתנה לחנוכה.  הרגע התעניינת איך לחיות עם רעדים של מלחמה הרגע ביקשת את הכתובת בכדי לשלוח פינוקים לילדים הרגע רצית לדעת אם התאריך של מסיבת חנוכה סג

שלומית, כבר שבוע שאת לא פה. אני רוצה לספר לך קצת איך עבר עלינו השבוע. ישבנו שבעה. עלייך. הזוי, אה? כל הבית מלא תמונות שלך. כולם מספרים עלייך סיפורים. זכרונות. אם היית יודעת כמה אנשים הגיעו. חברות שלך. שפתחו לנו צוהר למי שהיית. לחלקים בך שלא מספיק הכרנו. האכפתיות שלך. המקוריות. היכולת שלך להיות דבק. לחבר. וכמה שאת טובה בלחבר בין אנשים. היה חשוב לך שגם במשפחה נהיה מחוברים. מקווה שראית אותנו השבוע. חיברת אותנו הכי חזק שאפשר. אבל את חסרה. הישיבות המשפחתיות עד אמצע הלילה כל יום, מ

בשבוע האחרון נזכרתי בסיפורים על אמא שלי, אני רוצה לשתף אתכם כדי שתכירו אותה קצת יותר... אמא שלי הייתה אמא משקיענית-  בתחפושות של פורים היא תמיד שאלה בחודש כסליו-טבת למה אנחנו רוצים להתחפש בפורים? ואז, לפי התשובות שלנו היא הייתה מכינה את התחפושות. היא העדיפה להכין את התחפושות ולא לקנות אותם והיה לה חשוב שנאהב ונהיה מרוצים מהתחפושות שלנו.  לאמא היה אוכל ממש טעים, אני אתגעגע לתפוחי האדמה הקטנים הטעימים ולמרק עוף שהיה בערב שבת והוא ממש ממש טעים! לאמא היה חשוב שנדע לעזור בבית ולא

אני רוצה לספר על אמא. אמא הייתה עושה איתי כל מיני דברים. למשל, אמא פעם אחת הכינה לנו פנקייקים, עם עדשי שוקולד והיא אהבה לפנק אותנו בכל מיני דברים.  היא דאגה בזמן האחרון שתמיד תהיה בבית שעועית, כדי שהיא תוכל להכין לי כי היא ידעה שזה מאכל שאני מאוד אוהבת. אני כל כך אוהבת שאמא מכינה אוכל טעים ובמיוחד הכי אהוב עלי זה המרק עוף של שבת. תמיד הייתי מבקשת עוד מנה כי זה טעים. אמא הייתה מאוד מקורית במשלוחי מנות, וכל שנה חשבת על רעיון אחר ועזרה לנו להכין ולחשוב על תחפושות. אני זוכרת ששנה

שלומית אני מכירה אותך עוד בהיותך תינוקת שהגיעה לשדה יעקב, תינוקת חמודה וחייכנית. ראינו איך גדלת וצמחת להיות ילדה בפעוטון בטל מנשה, יחד עם כל הילדים. תמיד חייכת, צחקת, ופיזרת סביבך נעימות. היית אצלינו כל צהרים בקרוואן, שיחקת עם ילדיי, רקדנו ביחד ושיחקנו כולם. תמיד ילדה מנומסת, נעימה, ונעימה עם החברים. בהמשך ראינו אותך צומחת והופכת לנערה מלבבת, תמיד עם חברות סביבה, ומידי פעם רבה עם חרות בשכונה. וכך מידי פעם נפגשנו בישוב, עד שהתחתנת בגיל צעיר. שמחנו בשמחתך.. וכך מידי פעם ראינו א

שלומית, זה רגע בלתי נתפס. ההלם עדיין גדול. הצער כבד וסמיך. ובתוך זה, מרגישה שהשבוע האחרון חשף אותי לשביל של נקודות אור.  שלומית אהובה, זכיתי להיות בת דודתך הגדולה, את בעצם הבת דוד הכי קרובה אלי בגיל. הבאה בתור בשבט גודמן, אחרי ואחרי מוטי. אנחנו חולקות שבוע יום הולדת. את בג' בסיון ואני בי'. בילדות חלקנו אינספור רגעים משפחתיים משותפים בשבתות, חגים וחופשים. בבגרות נפגשנו פחות וחלקנו פחות ובכל זאת אני מנסה לשרטט לי רגעים של קשר ורוצה לשתף בשלוש תמונות ושלוש תכונות שאני בוחרת לקחת

שלומית. אישה של שלום אישה של נתינה אישה של אהבה אישה של מילים טובות ידעת לעמוד על שלך ידעת לארגן דברים אמא בכל רמ"ח איבריך ושס"ה גידייך אמא שמשחקת וצוחקת ואוהבת ומעצימה את ילדיה. אמא שעזבה קריירה בשביל ילדיה והיתה שלמה עם מה שעשתה... כמה יש ללמוד ממך, שלומית שנזכה להנציח אותך  במעשינו הטובים. עוד לא מאמינה שמדברת עליך בלשון עבר. שנזכה לגאולה שלמה ולתחיית המתים בקרוב. מרגלית קלימן

שלומית שלנו כל כולה חיות ושמחה וצחוק מתקשות להאמין... זכינו ללמוד עם שלומית בכפר פינס והזיכרונות מתוקים מתוקים... הייתה מאורגנת ומארגנת! שמחה בעצמה ומפיצה שמחה סביבה. מאוד אוהבת את המשפחה שלה הגדולה ומספרת עליהם בגאווה גדולה. אי של יציבות בתקופה של התבגרות ובלבולים. גם אחרי האולפנה המשיכה עם רעיונות יצירתיים לעזור לשמור על קשר דרך עלות כיתתי מושקע ומגניב בשם "טונג" שכולנו שמחנו לקבל ומהסתכלות בתגובות היו תמיד הבנות שמחות לקבל וגאות בה על המהלך. האמת והחריצות שלה תישאר לעד אור

היי, לצערי אני לא יכולה להגיע היום, אבל אם יתאים אפשר לשתף משהו קצר ממני- מיום רביעי בלילה, כשאמא סיפרה לי ששלומית נפטרה, ניסיתי להיזכר בסיפורים, מפגשים, שיחות וזכרונות שלי עם שלומית. כל מה שעלה לי לראש זה שלומית צוחקת צחוק ענק ומתגלגל. הסיבה לא חשובה, ההקשר לא זכור לי, ויכול להיות מאוד שגם תוכן הדברים לא היה כלכך מצחיק, אבל כששלומית התלהבה ממשהו, זה היה מכל הלב. היא יכלה לספר עליו בהתרגשות שיא, לצחוק צחוק שכל הבית שומע, לשמוח ולהתרגש באמת. בהמשך כשהגעתי לשבעה ושמעתי סיפורים